הצטרפו לרשימת התפוצה 
פוסטים נבחרים
פוסטים קודמים

הבלוג של "הבית"

אל תחכו למחר

השבוע מלאו 17 שנה למותה הטרגי של דודתי היקרה. בכל שנה אני נעצרת ומשתפת אתכם ברחשי ליבי. אני לא זוכרת הרבה מעברי הרחוק אבל היום בו קבלתי את שיחת הטלפון הזו לא ישכח. הריחות, התפאורה - הכל אני זוכרת כאילו זה היה אתמול.

כשישבתי ליד קברה, חשבתי שלפעמים אני נמצאת פה אבל בעצם לא.

לפעמים אני מוצאת את עצמי עסוקה במי שלא נמצא, במי ובמה שלא ניתן כבר להשיג ולעיתים אני מפספסת דווקא את מי שנמצא מתחת לאף שלי. שיושב ומחכה שאשים אליו לב.

החיים כל כך קצרים ולפעמים לא צפויים, אל תחכו למחר - הילדים שלנו, האוהבים שלנו הם כאן ועכשיו - תתפסו כל רגע איתם, הוא שווה זהב.

חפשו לפי תגיות
שמור על קשר
  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Google+ Social Icon