הצטרפו לרשימת התפוצה 
פוסטים נבחרים
פוסטים קודמים

הבלוג של "הבית"

על ימים הישרדותיים ומה שלמדתי מהם

לפני קצת יותר מעשור, בעודי שוכבת במיטה היתה לי בחילה קלה והרגשתי רע ופתאום, משום מקום, הובלתי לבית החולים ישר אל תוך חדר ניתוח – לניתוח חרום.

קשה היה לי לעקל שדבר כזה יכול 'ליפול' עלי ועל משפחתי. אני עוד זוכרת את עצמי שוכבת בבית חולים ומדברת עם הרופא (המדהים שלי) ובוכה – איך יכול להיות שאני, שהיתי בריאה רק לפני רגע, מגיעה למצב הזה? זה לא היה הגיוני. אני רק הרגשתי בחילה.

כל תקופת בית החולים פחדתי להישאר לבד. בעלי המדהים היה מחלק את זמנו בין הבית לביני. לא השאירו אותי לבד לרגע, גם לא את הילדים הקטנים שלנו. ח' ישן איתי בלילות וארגן תורנות משפחתית בימים ואם לא די בזה, היה חוזר לפני עלות השחר לילדים כך שאת היום הם סיימו עם סיפור שהוא הקריא להם וכשקמו בבוקר שוב היה שם יחד איתם.

החיים בבית כביכול המשיכו כרגיל. בית ספר והגנים, אוכל חם על השולחן, שעורי בית, חברים, משחקים, מקלחות, סיפורים והרבה חיוכים אבל איפה אמא?

הם ידעו שאמא בבית החולים ושהיא לא מרגישה טוב והרופאים 'מסדרים אותה' וזהו.

באותם ימים הישרדותיים היה נדמה לנו שאם נדאג לשגרה, לסדר יום ולצרכים של הילדים אז יהיה בסדר. באותם הימים לא ראינו את הסערה שמתחוללת בפנים ובטח לא את זו של הילדים.

הרבה שנים עברו עד שפתחנו ודברנו על מה שקרה בתקופה הזו, תקופה שהשאירה את רישומה והשפיעה (ומשפיעה) עלינו מאוד. היום, כשאני יודעת עד כמה הדיבור חשוב, עד כמה הוא מאפשר לנו להתמודד עם מה שקורה לנו בפנים אני מבינה שכשהדברים לא מקבלים מקום הם משפיעים בהווה ובעתיד.

היום, אני יודעת ששגרה, סדר יום, אוכל וכל השאר זה חשוב ויחד עם זאת כל כך חשוב גם לתת אוכל לנפש שלנו. להזין אותה, לתת לה מקום.

חפשו לפי תגיות
שמור על קשר
  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Google+ Social Icon