הצטרפו לרשימת התפוצה 
פוסטים נבחרים
פוסטים קודמים

הבלוג של "הבית"

צפירה מרחוק

עוד רגע ושוב יתחיל יום זיכרון והילדים, שוב, יתיישבו אל מול המסך דרכו יחוו את טקס יום הזיכרון והצפירה.

הם ישבו שם לבדם, רחוק מהטקס, ללא חבריהם וללא האריזה הבית ספרית שעוטפת אותם ומעניקה להם מענה ומשענת.

הם לבד עם זה וזה לא פשוט.

מרגש היה לראות ביום השואה את כל האזרחים, השוטרים והילדים שבאו לעמוד יחד עם הקשישים, קצת מרחוק אבל היו שם יחד איתם ברגע הזה.

ומה עם הילדים שלנו? הם יעמדו בצפירה לבדם, הם נמצאים בטקס לבד, הם מול המסך לבד.

לא מעט מדברים על הנזקים שבמסכים - אני חושבת שהפעם נוסף עוד נזק: הבדידות.

קשה מאוד להיות לבד עם כל הפחדים, התחושות והעצבות שמביא איתו יום הזיכרון.

אני לא בטוחה מה צריכה להיות הדרך, אבל כדאי לשים לב שלא יהיו שם לבד - אולי כל הילדים יחד, אולי לעמוד עם ההורים – רק שלא יעמדו שם לבד.

מה אתם חושבים על זה? אשמח לשמוע גם מהמחשבות שלכם.

חפשו לפי תגיות
שמור על קשר
  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Google+ Social Icon