הצטרפו לרשימת התפוצה 
פוסטים נבחרים
פוסטים קודמים

הבלוג של "הבית"

מונולוג של הילדה שבי

טקס יום השואה תם ונישלם ובו עלו לי הרבה שאלות ומחשבות שרציתי לחלוק אתכם.

טקס יום השואה היה מרגש, העדות ששמענו היתה עוצמתית ומעוררת השתהות אבל הפעם, בשל המצב, כל החוויה הועברה דרך המסך, מסך שהפריד ביננו.

אנחנו מקבלים את זה כאילו חיינו מאז ומתמיד הועברו בשידור חי דרך תוכנת מחשב, אנחנו ממשכים ללמוד/לתקשר עם חברים/לעבוד דרך המסכים בתוך המצב המטורלל.

כתבתי מונולוג מנקודת מבט ילדית, לו הייתי אני הילדה היושבת בטקס יום השואה שהועבר בחסות המסך - 'אין לידי את המורה שתחבק אותי כשאבכה בטקס, החברים שלי רחוקים ממני כי אסור לנו להתקרב ואני יושבת לבד מול המסך וצופה בהיסטוריה האיומה שלנו. ופתאום נבהלתי וחשבתי על המצב ועל הקורונה (למרות שאין בכלל מה להשוות) ואני שואלת את עצמי האם היא יכולה לגרום לי ולמשפחה שלי למשהו נורא. אני מפחדת.

אני יודעת שיש לי מדינה, צבא ושאמא מילאה את הארונות שלנו במלא אוכל אבל עמוק בפנים אני מפחדת.

אני מפחדת שהחיים הטובים שהיו לי קודם כבר לא יחזרו.

יש לי בית, הורים, אחים וחברים ב'זום' אבל... אולי גם זה זמני? אולי גם זה יפסק פתאום?

אמא אמרה הבוקר לאבא שאין ביצים בשום מקום... אולי בקרוב לא יהיו עוד דברים?

מה יקרה כשנצא החוצה? האם כדאי בכלל לצאת?

האם אני אוכל לצאת מבלי לפחד?

אני מפחדת. זה מפחיד'.

חפשו לפי תגיות
שמור על קשר
  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Google+ Social Icon