הצטרפו לרשימת התפוצה 
פוסטים נבחרים
פוסטים קודמים

הבלוג של "הבית"

רגע לעצמי - הורות בימי קורונה

כשאני מגיעה לשעות הצהריים אני כבר עייפה וסחוטה כי אני קמה בכל יום קצת לפני שש על מנת לתפוס כמה שעות לעצמי לבד. גם בשעה מוקדמת אני מוכנה לקום רק בכדי שתהיה לי יקיצה איטית עם כוס התה שלי והשקט שבבית, לאחר מכן אני מתחילה לעבוד בכדי להספיק הכל לפני שיתחיל היום שלנו כמשפחה בהסגר.

אחרי שכולם מתעוררים, השיגרה שלי היא להיות איתם, לארגן את הבית, לתכנן ארוחות (עכשיו אני מגישה לא פחות משלוש ארוחות מלאות ביום, ממש בית מלון), יציאה חטופה לקניות קטנות, הפרדה במריבות, בניסיון לשכנע ללמוד מרחוק ועוד ועוד.

אין לי אפילו לאן "לברוח" לכמה דקות של שקט בימים אלה – ברגעים האלו אני לא חושבת על מה הם יבינו מזה, איזו דוגמא אישית אני נותנת – אני פשוט מתחילה להרגיש את הלחץ הזה, את אי השקט שעולה לאט לאט ואת הטונים שעולים, רשימת "תעשו כבר!" "למה אני צריכה להגיד אלף פעם..." גדלה מרגע לרגע – אני מתחילה לירות לכל הכיוונים.

אוף... כבר אין לי כוח אבל אז בתוך כל הסחרור אני מבינה משהו חשוב (שממש לא קל לי ליישום) אני מבינה שאני חייבת אבל חייבת למצוא לי רגע לעצמי.

לאסוף כוחות, לארגן מחשבות.

זה לא יבוא לבד. זה חייב להיות יזום. זה חייב להיות ממני!

רגע לשבת בשקט עם עצמי, אולי לשתות קפה בשקט בלי קרקורים סביבי אולי חס וחלילה להכניס משהו לפה בלי הפרעות אולי להכנס לאמבטיה לשעה ארוכה, ואולי אפילו (חלילה וחס) לנוח על הספה או להעניק לי פרס של שנ"צ.

אני מבינה שאני צריכה לעצור בכדי להצליח לראות את עצמי ואת מה שאני זקוקה לו עכשיו.

אני חייבת לעשות את זה בכדי שיהיה לי כוח (ואוויר לנשימה) לילדים שלי, בכדי שאוכל לראות אותם, אני חייבת למצוא את הכוחות ואת הזמן לעצמי.

איך אוכל לראות את הילדים שלי ואת מה שהם צריכים אם לא אוכל לעשות זאת לעצמי?

חפשו לפי תגיות
שמור על קשר
  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Google+ Social Icon