הצטרפו לרשימת התפוצה 
פוסטים נבחרים
פוסטים קודמים

הבלוג של "הבית"

ופתאום... הוא מתחיל לבכות...

הפעם אני לא מתערבת אני מנסה לתת להם לפתור את העניינים שלהם בעצמם, כמה כבר אפשר להתערב, להיות שוטרת, לקחת צד... לא קל לי, אני שומעת את הצעקות המריבות וטריקות הדלתות. מעניין מה השכנים חושבים על הבית שלי... ברגע אחד אני שוב נופלת ל"בור", הקטן בוכה ואני ישר נשברת... רצה ממקום למקום, מפזרת את ההפגנה, מאשימה ונכנסת לפעולה. מה בעצם קורה לנו כשאנחנו נתקלים בבכי? בכי מפעיל אותנו גם אם לא נשברה שום עצם. אנחנו נכנסים לפעולה, מפסיקים הכל ופונים למקור הבכי, מביאים טישו, נותנים מים... מרגיעים. אבל מה באמת קרה פה? בכי הוא חלק ממה שקורה, בכי הוא האפשרות לפורקן. צריך להבין שמי שבוכה מאפשר לנו להיכנס אל תוך החוויה שלו, להתחבר לרגש שלו. זה שלא בוכה – נסגר בתוך עצמו והרבה יותר קשה לנו "להגיע" אליו. תנסו לתת מקום לכל הילדים – אלו שבוכים ואלו שלא. לשניהם קשה – שניהם מנסים לדבר, ללא מילים. תעזרו להם למצוא אותם.

רוצים עוד פוסטים וסרטונים שלי? הרשמו לדיוור בוואטסאפ

חפשו לפי תגיות
שמור על קשר
  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Google+ Social Icon