הצטרפו לרשימת התפוצה 
פוסטים נבחרים
פוסטים קודמים

הבלוג של "הבית"

כשאתה מראה צד אחד - הילד שלך לא יודע מה לעשות עם הצדדים האחרים

​היום יש לנו מפגש משפחתי, המשפחה מפוזרת ברחבי הארץ וכולם עסוקים אבל היום, לכבוד יום ההולדת של סבא, עשינו מאמץ ואחרי יום עבודה יצאנו לדרך. כשתכננו את האירוע הייתה התרגשות, כולם דברו על זה שניפגש אבל היום כשחזרתי מהעבודה אחרי פקקים משוגעים (ודי ברגע האחרון) והתחלתי לארגן את הילדים, זה היה הרבה יותר קשה. בעלי לא הצליח להגיע בזמן ולצאת איתנו ונאלץ להגיע ישר מהעבודה ובאיחור "אופנתי".

לאחד מהילדים היה מפגש "חשוב" עם החברים, לאחר סתם לא היה כוח אחרי יום עמוס בבית הספר ומבחן שביאס אותו והשאר התארגנו והיו מוכנים.

יצאנו, כולם כבר באוטו ואנחנו נוסעים, כשהגענו ההתרגשות היתה גדולה.

נכנסתי כולי חיוכים (כאילו לפני רגע לא הייתי באטרף), האמת היא שהייתי עייפה, היה לי קשה באירגון הילדים וב"תזכורות" כמה חבל יהיה לפספס הזדמנות כזו, אבל שמרתי בבטן.

הילדים השתובבו ונהנו, אבל אחד מילדי לא השתתף בחגיגה. הוא כעס והתעצבן, לא אהב את האוכל של סבתא וכל הזמן ישב עם פרצוף חמוץ ומידי פעם נתן צ'אפחה לאחותו הקטנה.

מוכר לכם?

כמה זה קשה לראות את הילדים שלנו כך. כמה חבל שהם צריכים להביע את המצוקה שלהם דרך התנהגות לא מטיבה. כמה חבל שלא דברנו על זה לפני שיצאנו או בדרך.

עד כמה היה זה עוזר אם הייתי משתפת אותם ברגשותיי, וזה היה יכול לפתוח בפניהם את האופציה לתת ביטוי לקושי. כמובן שלא הינו מפספסים את המפגש, אבל אם הינו מדברים על זה,אולי היה מאפשר להיכנס לאירוע מעט משוחררים יותר. למה בעצם זה קורה? למה הם לא יכולים לתת דרור לרגשותיהם? איך אני יכולה לעזור להם?

בבית של שילי אנו מאמינים שהדרך הטובה ביותר לעזור לילד לתת ביטוי לתחושותיו ולרגשותיו, זה לעשות זאת בעצמנו. זו הזדמנות להסיר את "החיוכים" ולהאמין שאף חומה לא תיפול, אם נדבר על זה.

זה בטח הרבה פחות מעייף.

חפשו לפי תגיות
שמור על קשר
  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Google+ Social Icon