הצטרפו לרשימת התפוצה 
פוסטים נבחרים
פוסטים קודמים

הבלוג של "הבית"

להסיר את התווית


48 שנים לא דרכתי על דשא, 48 שנים ידעתי שאני לא אוהבת דשא, זכרתי את הסיפור שמעולם לא אהבתי להתיישב על דשא, וזה התקבע.

מעולם לא עלה בראשי לפקפק ב"אמיתה המושלמת" הזו, ככל הנראה שלא באמת היה חשוב לי לעלות על הדשא ולכן לא כל כך התייחסתי לנושא.

לפני כמה ימים, במהלך סדנה התבקשנו לצעוד על מדשאה רחבה, ברגליים חשופות, ראיתי את כל חבריי צועדים בהנאה, והחלטתי להתנסות בכל זאת, הסרתי את נעליי ועליתי על המדשאה, מתוך כוונה להבין האם ה"אקסיומה" הזו תקיפה.

זה נשמע מעט דרמתי, אבל עבורי זה היה חדש – זה היה אפילו נעים, מאוד הפתיע אותי.

התרגשתי ופתאום הבנתי עד כמה בקלות אנחנו מכניסים את עצמנו ל"משבצות" (או שאחרים עושים את זה עבורינו) ועד כמה קשה לצאת משם.

הצורך האנושי הוא להכניס דברים ל"משבצות" ולתת להם "תוויות" כך אנו "מארגנים" לעצמנו את העולם. אי אפשר להימנע מזה אבל צריך לשים לזה לב, אנחנו מגדירים את הילדים ומעניקים להם תארים מסוימים ("איך היא מוכשרת ב...", "ממש הפרעת קשב מהלכת", "היא בכיינית", "הוא אתלט"... ) ובכך אנו סוגרים את הילד להתנסויות (בדיוק כמו שקרה לי עם הדשא).

כאמא, אני מבינה שההכנסה של הילדים ל"משבצות" היא משמעותית, אנחנו לא עושים את זה בכוונה אבל על ההשלכות אנחנו לא תמיד חושבים מראש, השלכות ש"נועלות" את ילדינו לשנים ארוכות.

אי אפשר להימנע מהדבקת ה"תוויות" או ה"משבצות", אבל אפשר לזכור שניתן לדלג ממשבצת אחת לשניה.

חפשו לפי תגיות
שמור על קשר
  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Google+ Social Icon