לא יכול להיות שאנחנו חלק מהסטטיסטיקה!...

הרי הילדים שלי בסדר, הם לא חלק מהחבורה הזאת... השאלה אם זה נכון? האם אנחנו מכירים את ילדינו באמת? האם אנחנו מזהים נכון את הנורות האדומות? האם אנחנו מאפשרים להם לבטא את עצמם כמו שהם, עם המצוקות והקשיים שלהם? האם אנחנו מסוגלים להתמודד עם התשובות?

הם חוזרים הביתה ועונים על השאלות שלנו ב"הכל בסדר" אבל הסטטיסטיקה מראה תמונה אחרת, אלימות באוטובוס, אלימות פיזית ומילולית בבית הספר, ניסיונות התאבדות, דיאטות, אלכוהול, סיגריות, נרגילות, סמים ועוד.

דו"ח המועצה לשלום הילד לשנת 2015 אשר פורסם בשבוע שעבר מציג תמונה מדאיגה באשר למצב בני הנוער במדינה.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4907756,00.html

מה עושים? איך מתמודדים מול "הכל בסדר"? איך פותחים ערוץ תקשורת אפקטיבי? איך קוראים בין השורות?