הצטרפו לרשימת התפוצה 
פוסטים נבחרים
פוסטים קודמים

הבלוג של "הבית"

מה שרואים מכאן לא רואים משם

ביום שישי כששמעתי על הרצח של דיאנה חזרתי בשניה אחת 17 שנה אחורה לאותו צלצול טלפון ששינה את חיי.

מאחורי הקו היה אבא שלי שבישר לי שדודה שלי נרצחה ודוד שלי התאבד.

הצרחה שצרחתי נשמעה בכל הבנין ועדיין מהדהדת בתוכי, לא האמנתי שדודתי האהובה, זו שתמיד נמצאת שם בשבילי ובשביל כולנו איננה עוד. שום סימן לזה לא היה נראה ובכל זאת זה קרה.

דודתי המקסימה נולדה 19 שנה לפני והיתה לי למשענת כל חייה. תמיד התייעצתי איתה, אהבתי לשתף אותה בכל ונהניתי מחברתה. מידי פעם גם כעסתי והתעצבנתי עליה אבל בגדול רציתי להיות אמא כמוה – היא היתה בשבילי חלום. אהבתי את דרך חייה, את האופן בו גידלה את ילדיה ואת כל מי שהייתה. תמיד זכור לי הבית שלה כמקום זורם וכפי, תמיד ריח של בישולים, מוזיקה...

תקשיבו לי טוב, מה שרואים מכאן לא רואים משם. מה שאנחנו חושבים או מקווים או חולמים שקורה בבתים של הקרובים לנו הוא לא תמיד מה שקורה שם באמת. חייבים לדבר ובעיקר לשמוע. וגם זה לא תמיד מספיק.

הלוואי והינו יכולים לעצור את זה, החיים של כולנו היו יכולים להיות טובים יותר.

לזכרה של דודתי האהובה שכל כך חסרה לי.


חפשו לפי תגיות
שמור על קשר
  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Google+ Social Icon