הצטרפו לרשימת התפוצה 
פוסטים נבחרים
חפשו לפי תגיות

הבלוג של "הבית"

התקף זעם באמצע הסופר

למה נראה לנו שהתקפי הטנטרום (=התקפי זעם) פחות נוראיים כשהם מתרחשים בבית? למה התקפי הזעם במרחב הציבורי או אצל חברים/בני משפחה גדולים ועוצמתיים יותר?

הכל מתחיל ונגמר – בנו.

כשאנחנו בבית, בסביבה הטבעית והפרטית שלנו אנחנו רגועים יותר, פנויים יותר ויכולים לזהות את הקושי של הילדים בשלב מוקדם יותר כשהוא עוד 'על אש קטנה' – אנחנו יכולים לדבר איתם.

כשאנחנו בחוץ מצטרף לקושי בהתמודדות עם התקפי הזעם גם אלמנט נוסף – אלמנט הבושה. אנחנו אוהבים לשדר כלפי חוץ ש'הכל בסדר', אנחנו לא מכבסים את ה'כביסה המלוכלכת ברחוב'.. ודווקא, שם בחוץ, התקף הזעם גדול הרבה יותר.

בואו ננסה להסתכל על הכל אחרת.

אם הילד שלנו היה נפצע בבית או במקום מחוץ לבית – האם הינו מתנהגים אחרת?

האם היינו מעניקים לו טיפול שונה? אני מניחה שהתשובה היא לא. היינו עושים בדיוק את אותו דבר.

עכשיו הוא קבל 'מכה' בלב שלו ומביע את זה דרך טנטרום, למה פה זה שונה?

לא פשוט לשים בצד את כל רעשי הרקע (הוא מפונק, אם תתני לו אז זה לא יפסיק, את לא מחנכת אותו, לי זה לא היה קורה), תקשיבי לילד שלך - תחשבי מה עובד לך בבית, למה בבית התקף הזעם לא מגיע למיימדים כאלה ותנסי (למרות הקושי) לעשות זה גם במרחב הציבורי.

כשהילד שלנו בטנטרום הוא מאמין (ורוצה לקוות) שאנחנו נבין שקשה לו, שנבין שהוא זקוק לעזרה, גם אם אנחנו באמצע קניון. מקווה שתמצאו את הדרך לדבר איתו על זה וגם לחבק אותו בכל מקום - כי קשה לו.



שמור על קשר
  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Google+ Social Icon